מבקשי מקלט בישראל – היבטים פוליטים מול היבטים משפטיים

מדינת ישראל מתמודדת מזה כבר מספר שנים עם כניסתם של אזרחים זרים הנכנסים לישראל באופן בלתי חוקי ומבקשים מקלט במדינה. ריבוי האזרחים הזרים בישראל, ובעיקר בשכונות דרום תל אביב, מציב בפני הממשלה והרשויות בעיה שטרם באו על פתרונה. מרבית האזרחים הזרים מגיעים ממדינות דרום אפריקה, עוברים תלאות וקשיים עד הגיעם ארצה. בסופה של הדרך המפרכת, ובמידה ואכן צלחו את משימתם לחצות את הגבול לישראל, עליהם להתמודד עם הסדרת מעמדם ודרך חייהם בישראל.

כאמור, האזרחים הזרים ברובם מגיעים ממדינות דרום אפריקה כגון סודן, ואריתריאה. הם מבקשים למצוא מקלט ממדינתם ולקיים חיים טובים יותר במדינת ישראל בטענת היותם פליטים. הם מציעים כוח עבודה מוזל, ומתרכזים בעיקר בחלקה הדרומי של תל אביב, ובערים אחרות בישראל. הם חיים ועובדים בישראל, ואף מקימים כאן משפחות, רובם דוברי השפה העברית.

עם השנים תופעת מבקשי המקלט עוררה מחלוקות רבות אודות שהותם, מעמדם, והפתרונות לשהותם בישראל. בין הבעיות הללו נמצא פשיעה, מגורים בצפיפות יתרה, בדירות המיועדות למספר מצומצם של נפשות, כוח עבודה נוסף שהתווסף לכוח העבודה הישראלי ואולי השפיע על האבטלה בישראל וכו’. לא אחת הועלה הנושא לדיון – ונאמר כי יש לפתור את בעיית מבקשי המקלט.

הדין הבינלאומי

מבקשי המקלט ממדינות דרום אפריקה לכאורה מחפשים מקלט ממדינות מוצאם לאור סכנות הנשקפות לחייהם עקב מצב מדיני ובטחוני רעוע בעשור האחרון. מצבים אלו הינם תוצאה של אסונות טבע קשים ומלחמות אזרחים הנמשכות זמן רב. על פי טענות אלו, מבקשי המקלט ממדינות דרום אפריקה מבקשים להכירם כפליטים ולאפשר להם להתגורר ולחיות במדינת ישראל. על פי הדין הבינלאומי אין לגרש מהגר המבקש מקלט ממדינתו כאשר נשקפת סכנה ממשית לחייו במדינתו. מדינת ישראל חתומה על אמנה בינלאומית בדבר מעמדם של פליטים שנכנסה לתוקף בשנת 1954, וכן על פרוטוקול המרחיב את הוראות האמנה לכלול פליטים מכל מקום וזמן (למעט חריגים). פרוטוקול זה נכנס לתוקף באוקטובר 1967, ומדינת ישראל אישררה את הפרוטוקול ב-14 ביוני 1968. לאור האמור, מדינת ישראל מקבלת על עצמה את הוראות האמנה, והינה כפופה להוראותיו.

הגדרת פליט על פי האמנה :

“A refugee, according to the Convention,  is someone who is unable or unwilling to return to their country of origin owing to a well-founded fear of being persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group, or political opinion.”

בהמשך לאמור, הוראות האמנה אוסרות על גירוש הפליטים, ומציינות זכויות אדם בסיסיות הניתנות לפליטים במדינת המקלט. בין הזכויות הללו נכללת גם הזכות לחופש העיסוק, וכלשון האמנה:

“The Contracting State shall accord to refugees lawfully staying in their territory the most favourable treatment accorded to nationals of a foreign country in the same circumstances, as regards the right to engage in wage earning employment.”

הדין בישראל

המצב המשפטי נכון להיום הינו כי במרבית המקרים מבקשי המקלט מגישים בקשות, באם קבוצתיות או אינדיווידואליות, להכירם כפליטים ומבקשי מקלט. בקשות אלו הינן תלויות ועומדות זמן רב. יחד עם זאת, הממשלה מכירה בכך כי לא ניתן לגרשם נוכח הסכנה הנשקפת לחייהם במדינת מוצאם. למעשה, אם המדינה תכיר במעמדם כפליטים, יהיה על המדינה להעניק למבקשי המקלט זכויות סוציאליות, זכויות עבודה וכד’. בפועל, המדינה לא מכירה במבקשי המקלט כפליטים, וכתוצאה מכך מבקשי המקלט אינם זוכים לזכויות מכוח האמנה.

כפי האמור לעיל, הגם שמדינת ישראל חתומה על אמנה ומכוחה מבקשי המקלט והפליטים זכאים לזכויות במדינת המקלט, הממשלה ממאנת להסדיר את מעמדם בהתאם. כך למשל, מאות בקשות למקלט מוגשות אך אינן נבדקות ונבחנות, ובודדים המקרים בהם מוכרים האזרחים הזרים כפליטים ומבקשי מקלט. משרד הפנים, והממשלה לצורך העניין, מעניקים אשרות שהיה זמניות הניתנות להארכה שאינן כוללות זכויות עבודה וזכויות סוציאליות.

פעולות הננקטות על ידי הממשלה לצורך פתרון השתקעות האזרחים הזרים

ריכוז האזרחים הזרים מצריך פיתרון ממשי, ולשם כך הממשלה נקטה במספר פעולות ועיקרן להלן:

1. הקמת גדר הפרדה למניעת כניסת המהגרים הזרים מגבול מצרים. גדר ההפרדה ומדיניות האכיפה המוגברת של משרד הפנים הביאה לצמצום רב של הכניסה לישראל;
2. תיקון החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי”ד-1954. החוק תוקן בשנת 2012 באופן המאפשר לממשלה לבצע עצירה מנהלית ללא משפט למשך 3 שנים לאזרחים זרים שטרם הוכרו כפליטים או מבקשי מקלט;
3. עידוד עזיבה מרצון על ידי מתן סיוע ומענקים כספיים;

 אי התאמה בין אינטרסים פוליטים לעקרונות המשפט

האמור לעיל מדגים מצב דברים בעייתי למדינת ישראל ולאזרחים הזרים גם יחד. מחד, מדינת ישראל חתומה על אמנה המחייבת אותה ליתן זכויות למבקשי מקלט ופליטים. מאידך, המדינה נלחמת במטרה למזער את הנזקים הנלווים להימצאותם של האזרחים הזרים בישראל. יש הטוענים כי על פי האמנה אין לחסום את שערי המדינה בפני מבקשי המקלט, אלא יש לסייע להם ולבחון כל בקשה לגופה. בפועל, המדינה חוסמת את שעריה, והבקשות התלויות ועומדות טרם נבחנו. כתוצאה מכך, אלפי האזרחים הזרים נותרים עם אשרות זמניות ואי יכולת להתקיים באופן סביר.

הניגוד בין האינטרסים של המדינה להתמודד עם הימצאותם של אזרחים זרים רבים, לבין מחויבותיה על פי הדין הבינלאומי מביא לא אחת להחלטות ופעולות שאינן עולות בקנה אחד. מגמה זו ניכרת לכל, והזעקות נשמעות פעמים רבות על ידי אירגונים שונים לזכויות אדם. כך למשל, מוגשות עתירות שונות לבית הדין הגבוה לצדק לשנות החלטות של המדינה. אירגונים אלו זכו בעבר להצלחה על ידי פסק דין המחייב את המדינה שלא לנקוט פעולות אכיפה כנגד מעביד המעסיק עובדים זרים ממדינות אלו. וכעת, שוב נחלץ בית המשפט לעזרתם של האזרחים הזרים בתקיפת התיקון להוראות החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי”ד -1954. ב-16 בספטמבר התקבלה החלטה תקדימית על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק ובהחלטה זו בוטלו הוראות סעיף 30א’ לחוק המאפשרות החזקה במתקני המשמורת. בפסק הדין נבחנו הוראות הסעיף כנגד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ונקבע כי הוראותיו אינם עומדים במבחן המידתיות. למעשה, עיקרון החירות המוגן על ידי חוק היסוד נשלל ממאות אזרחים זרים, ופגיעה זו אינה מידתית. בית המשפט הכיר בכך כי תכלית החוק למנוע השתקעות זרים הינה ראויה. בד בבד, נאמר על ידי כבוד השופטת ארבל כי האספקט ההרתעתי של החוק מעורר לא מעט קשיים, אך היות והוראות החוק אינן עומדות במבחני המידתיות בשל עוצמת הפגיעה בכבוד האדם, ניתן לצאת מנקודת הנחה שההיבט ההרתעתי אף הוא לתכלית ראויה.

סוף דבר

המציאות הקשה הינה כי מדינת ישראל מתמודדת עם אלפי אזרחים זרים ממדינות דרום אפריקה המבקשים עזרה וסיוע. מסתמן כי המדינה אובדת עצות ואולי אין פיתרון הולם בנמצא בכדי ליישם מדיניות המתיישבת עם עקרונות המשפט הבינלאומי וצרכי האזרחים של מדינת ישראל. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בהתערבותו של בית המשפט אשר לרוב אינו ממהר לבטל את חוקי הכנסת וספורים המקרים בתולדות המדינה שהביאו להתערבות בית המשפט.

לעניות דעתנו, עד עתה הממשלה נקטה בגישה הבאה לפתור את הבעיה על ידי הרחקת האזרחים הזרים ונתקלה בקשיים רבים היות ואינם בני הרחקה לאור הסכנה הנשקפת לחייהם. יתכן ויש מקום לבחון שילוב האזרחים הזרים בישראל  באופן שיקל על אזרחי המדינה, עד חזרתם למדינותיהם.

———————————————————————————————————————————————

האמור במאמר זה אינו מהווה חוות דעת משפטית ואינו מהווה תחליף לקבלת ייעוץ משפטי פרטני. האחריות בשימוש על הנאמר במאמר הינה על הקורא בלבד.

 מאמר זה נכתב ע”י משרד עו”ד דותן כהן, העוסק בתחום דיני ההגירה לישראל, ארה”ב, אוסטרליה ואנגליה.